יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

המרחב האלים

דמיינו לעצבכם עולם קטן שמורכב משלושים ושישה ילדים ומורה. העולם הזה הוא עולם אשר מלא בדעות, בחינוך, בתרבות, במחשבות, ברצונות, ברגשות, בתסכולים, בהצלחות ועוד ועוד של כל מי שנכנס/ה אליו וחי בו. העולם הזה מתחיל להתעצב בכיתה א' (ויש שיאמרו שעוד לפני) וביכולתו לייצר נורמות של התנהגות מקובלת והתנהגות שאינה מתקבלת בשום פנים ואופן.

כאשר חשבתי לעצמי על פוסט בו אפרוש לפני קוראי הבלוג את תפיסתי החברתית- חינוכית לקבלת האחר/ השונה/ "כל מי שאינו אני" דמיינתי איך אכתוב על התהליך שאני מעבירה ועוברת בו עם הכיתה שלי, עם 36 הילדים שכל אחת ואחד מהם הם עולם ואישיות בפני עצמו. תהליך שכל שלב בו מעוצב ומתעצב יחד איתם ברפלקסיה ועיבוד של התייחסות את כל מי ש"אינו אני" דרך החוויה שלהם והתפיסה שלהם מה ראוי ומה אינו.

עבודה רצינית על קבלת האחר, התייחסות בכבוד לחבר ולמי שאינו חבר אלא רק חבר לספסל הלימודים, יצירת מרחב לימודי- רגשי מכיל, בניית נורמות התנהגות מבוססות הבנה היא תהליך רב כיווני ורב שלבי; בחלקו הוא טכני וברובו הוא עבודה סיזיפית יומיומית. מי שחושב/ת שלדבר פעם בשבוע או בחודש בשעת חינוך על ערכים ונורמות זה מספיק טועה. יש לשזור את הציפיות ולהראות התנהגות תואמת בכל שיעור, בכל הפסקה. לחזק כל התנהגות חיובית (עזרה לחבר, קבלה, מתן מחמאה, פרגון ועוד) ולשלול על הסף התנהגות לא רצויה- אך לא בכעס וחרון אלא דרך שיח והבנה.

נכון, זה קשה, דורש המון אנרגיה ובעיקר מתסכל כאשר מועדים.
נכון, זה דורש מאשת/ איש החינוך להאמין שהזכויות שוות לכל ואין להפלות בין זה לזה.
נכון, זה דורש אמונה וידיעה שמה שנוטעים היום ילווה את הילדים האלה קדימה להיותם בוגרים המבחינים בין טוב לרע; ילדים ובוגרים שלא מתביישים לומר למישהו להפסיק, שלא חוששים להציב מראה וביקורת- אחד בפני השני וגם מול המורה- ויודעים לעשות זאת בחברות ובתמיכה.


ובשבוע בו יש בי המון עצב על המהגרים והפליטים והיחס המדיני אליהם, עם הפלת החוק המשווה זכויות נשים עובדות לגברים, עם הדיון על זכויות המשפחות הלא "מסורתיות", האונס "לכאורה" שמעורר דיון על שיעורי החינוך המיני בבתי הספר (ושוכח שהאונס היה רק חלק מנורמות חולות- לאיים, לצלם, להתייחס לנערה כאל מוצר...) ועוד, אני חושבת ששכחנו להתייחס לאנשים באשר הם אנשים, וחוסר היכולת הבסיס הזה, והעדפת ההתבוננות והגזירות דרך הקבוצות והחלוקות הסמנטיות יובילו לעוד הרבה חטאים בדרך.

אז אולי, בין כתיבת אמנת כיתה ואמנת ספורט, לשיעורים וספרים ומשימות דמיון על חברות וכבוד בדדי, רגשות ותפיסות, שיתוף ההורים בתהליך ורתימתם האמיתית ולא רק ביידוע, אלא בחוזה שבעל פה לנהוג במרחב הבית ספרי, אולי גם הילדים יבינו שאנשים הם אנשים כמותם; (פירוט על התהליך בכיתה- בפוסט נפרד).

אי אפשר "להחליט עליהם", צריך לכבד אותם, בנות ובנים שווים, ישראלים יהודים וישראלים ערבים- שווים, לילדים מכל סוג ומין שנולדו פה או במדינה מתפרקת יש את אותן הזכויות לאהבה וכבוד.

אולי.

יום שני, 23 בדצמבר 2013

דור מסכים, או מה עשיתם בשבת?

שיעור ראשון בחדר מחשבים. התרגשות ושמחה ל הכיתה, לחץ קל שלי. האם הם יקשיבו? האם נצליח ללמוד משהו חדש? כמה הם יודעים על מחשבים? מה הם לא יודעים? ובעיקר- הם בכיתה א' ושטח יודעים יותר מש"ידעתי אני".

מתיישבים מול המחשבים, הדלקה.
לומדים מקשים מרכזיים:
מספרים, אותיות, enter, space.
פותחים את הוורד אחרי שאני מקרינה את הסמל על הלוח והם מאתרים אותו על המסך שלהם.
לא, הם לא יודעים.
הם מעולים בטאבלטים שדורשים החלקת אצבע והזזת המכשיר, אבל אין להם, כמעט, שום יכולת התמצאות ועבודה עם מחשב. מתקדמים בקצב איטי תוך מתן מענה ללחץ שעולה מחלק ניכר מהילדים- לא מוצא את ה-"א", לא מוצאת את הרווח, לא הצלחתי לרדת שורה.....

המציאות הכתה בי, הילדים שבכל יום ראשון מספרים על שעות מול הטלוויזיה והמחשב (משחקים מסוימים שדורשים שימוש בחיצים ובמקש הרווח בעיקר), בשימוש בטאבלט של ההורים, לא בקיאים כלל במחשב ומאוד מאוד רוצים להצליח ולדעת להשתמש בו.

המחשב הוא כלי עבודה מעולה, בין אם לאתרים חינוכיים קיימים, בין אם לחיזוק מיומנויות רכישת הקריאה והכתיבה; חיזוק מודעות פונולוגית; חיזוק הקשר בין צליל וכתב ועוד, ובין אם ככלי שיכול להיות בעל אפשרויות אין סופיות למשחק, חקר, דמיון ועבודה עצמאית.

ישנו פער עצום בין ה"דור הדיגיטלי" כפי שהוא נתפס לבין היכולות הנדרשות ממנו על- מנת להיות כזה.

החל מהשיעור הראשון אני בונה צעד אחרי צעד, באופן שחלקו מובנה וחלקו נסיוני את הידע והיכולות השונות הקשורות למחשב, בהלימה חלקית לטאבלטים, למיומנויות לימודיות וכמובן ללמידה בבית עם שימוש במחשב.
במקביל שיחות עם אנשי חינוך וטכנולוגיה, אכן, ילדים בכיתות שונות חסרים מיומנויות חשובות הקשורות למחשב והשימוש בו ולהפיכתו לכלי יעיל ללמידה עצמאית, חוקרת, יעילה.

בארץ, מצאתי מספר אתרים ועמודים מצומצם בתחום הלמידה הממוחשבת ולמידה דרך משחקים, לדוגמא קבוצת הפייס:
https://www.facebook.com/pages/%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A/410202585745106

מכון מופ"ת עוסק מעט בתחום:
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=3884

אך נשאלת בעיני השאלה- מתי להתחיל ואיך לייצר מודעות ויכולות טכנולוגיות רלוונטיות, באופן מהנה?
אני אמשיך לספר על ההתנסות שלי בכיתה.

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

לומדים לקרוא

כיתה א', פעם ראשונה, והאחריות כה גדולה ומשמעותית. לקחת ילדים, ולא מעט- 37, למסע מורכב שבסופו הצבתי לעצמי מספר מטרות מרכזיות:
1. שהילדים יסיימו את השנה ככיתה מגובשת עם ערכי חברות חזקים.
2. אהבת הלמידה- הדרך והתוצאות.
3. חוויות חינוכיות, אתגריות, רגשיות, לימודיות ונוספות- לאורך כל השנה.
4. למידה חוויתית ועירוב דרכי הוראה שונות שיעזרו לילדים לפתח את אופי הלמידה שלהם.
5. הצלחה לימודית.
בכל בוקר, ובכל לילה אני מזכירה לעצמי שההתנהלות היומיומית בכיתה ועוגנים שונים אשר מרכיבים את השבוע שלנו יגרמו למטרות האלה להתרחש.

בפוסט הזה אני רוצה להציג את התפיסה שלי ללימוד הקריאה והכתיבה, מיומנויות מורכבות מעשרות יכולות, חלקן: יכולות גרפו מוטוריות, חגורת כתפיים חזקה, יכולת העתקה, זכרון, פענוח, קשר סמל- צליל, הבנה פונטית ועוד.
מתוך אמונה שהלמידה צריכה להיות חוויה מאוזנת מבחינת האתגר וההצלחה לכל שלב בלמידה המובנת בניתי מספר משחקים שניתן לשחקם בבית, איתי- מה שנעשה באופן יומיומי בכיתה, ואחד עם השני. היתרון בשילוב משחקים הוא בהכנסת מוטיבים בהם הילדים חזקים- ריצה, חיפוש וסריקה, הרכבה, תחרות, שת"פ, ידע לימודי קודם ועוד לשם לימוד מיומנויות חדשות וידע חדש.
במקביל, הוכח במחקרים רבים שכאשר רוכשים ומבססים ידע חדש תוך כדי פעילות מוטורית מסוגים שונים ישנה הטמעה איכותית יותר של החומר והידע.

להלן מספר דוגמאות, אשמח לדעתכם ותגובותיכם על סמך ניסיונכם:
טרום קריאה:
1.      כרטיסיות- כל אחד בתורו מוציא קלף ואומרים את כל המילים שמתחילות באות הזו (אפשר לפי קטגוריות).

2.      כרטיסיות- אם מכינים פעמיים את כל האותיות ניתן לשחק "מלחמה" כמו עם קלפים אמיתיים של מספרים. האות הגבוהה מנצחת, שתי אותיות אותו הדבר- מלחמה.
יתרון המשחק- ילדים אוהבים לשחק במלחמה ולנצח, והתחרות והאתגר יוצרות מוטיבציה, משפרות מהירות תגובה, מהירות זיהוי וכד'.
אם טועים להזכיר את הסדר.
אותיות "דרך הגוף":
1.      תנועה בגוף- הליכה איטית, הליכה "גדולה", הליכה עם עצירות באמצע, הליכה באופנים שונים (קנגורו, צפרדע, נחש....).
יחד עם חבר- עשו משולש, מרובע, עיגול....
בשלישייה- כנ"ל.
2.      למתוח קו בין שני אברים בגוף, לדוגמא: בין הידיים, בין יד לרגל.
לסמן עם הזרת, עם אצבע, עם הסנטר קווים; בין המרפק לכתף, בין הכתף לצוואר ועוד.
3.      לצייר עם הגוף "קשקוש", לצייר עם הגוף קווים מקבילים, לצייר עם הגוף צורה סגורה, צורה פתוחה, צורה גדולה, קטנה וכד'.
4.      היד/ הרגל/ הראש הופכת לטוש/ מברשת ומציירים את האותיות שלמדנו מלמעלה למטה.
לצייר עם היד ולומר מלמעלה- הצידה (/ ימינה מי שיודע), למטה, למעלה- לתמלל את התנועה (יוצר קשר בין התנועה לצורה, לכיוונים, לאות.
5.      לעשות עם כל הגוף אות ולנוע איתה- האות הולכת, קופצת, רצה- אבל שומרת על צורתה.
6. לחלק את הכיתה לקבוצות של 4 ולבקש שיעשו את האות- ש, ב וכו'. 





יום שני, 9 בדצמבר 2013

כל דבר שניתן לטפס עליו

מזה מספר שנים אני עובדת עם ילדים על משימות שונות בגני שעשועים ועל מתקני משחק מסוגים שונים. ההתנסות בטיפוס, זחילה, מעברים שונים, התגלשות, נסיונות קפיצה ועוד מאתגרים את הילדים, את היצירתיות ואת החששות. גני שעשועים מושכים מאוד בהיצע האפשרויות שלהם, אך גם עלולים לאיים במקום בו הילד/ה נפגשים בפחדים או בחוסר יכולת.
ניתן לשחק ולפתח יכולות מוטוריות וניתן להשתמש בסביבת המתקנים לטובת הקניית מיומנויות חדשות שאינן קשורות כלל למתקנים אך הופכים את הלמידה לחוויה איכותית ומהנה.

אך, על אף היותם עולם ומלואו ילדים רבים מתייחסים אל המתקנים בריחוק בשל תפיסת הסביבה- הורים, מורים, חברים את המרחב המשחקי. ילדים/ות הביעו בפניי לא פעם ביטויים של מבוגרים משמעותיים:
* זה מלוכלך אז אסור לי לטפס על....
* זה מסוכן, אסור לי לטפס מעל הסולם.
* זה שטויות לילדים, אף פעם לא עלו איתי למעלה...
ועוד.

בעולם שלנו היום זמן המשחק החופשי של הילדים "בחוץ" ו"לבד" הצטמצם ברוב הערים, וישנה חשיבות רבה לחוויות אתגריות ויצירתיות של ילדים, אשר מחפשים אישור לאתגר את גבולות הגוף והמתקנים. ילדים/ות הינם בעלי הבנת גבולות ויכולות די ברורה לגבי עצמם ואני מאמינה שעלינו כאנשי חינוך, הורים ומבוגרים משמעותיים לעזור להם על ידי מתן חיזוקים מחד ועל ידי הדדיות במשחק- כאשר אנו איתם לפתח את הפן המשחקי- מוטורי- התפתחותי ולשים את הדאגות שלנו מעט בצד.
כמובן שיש לתת את הדעת ואת הדגשים הבטיחותיים ללילדים כחלק מהחינוך הכללי ובפרט לפני זמני המשחק.

להלן מספר דוגמאות ללמידה התנסותית בכיתה א' בחינוך הציבורי, תוך שימוש במתקני החצר:
1. משחקי טיפוס שונים לחיזוק חגורת הכתפיים.
2. חפש/י את המטמון על כל המתקנים.
3. משחקי חיפוש אותיות והרכבת מילים, עם כרטיסיות אותיות בחצר בית הספר על הסולמות.
4. בניית דגמים בארגז החול.
5. כתיבת אותיות בחול.

כמעט כל נושא אשר נלמד בכיתה נלמד גם בלמידה התנסותית בחצר, על המתקנים, במרחב החוץ כיתתי- על מנת לקשר את הלמידה לגוף, להתנסות, לתנועה, ליצירה.

אשמח לשמוע את דעתכם.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

שיחה התנסותית ויציאה לדרך

כשהייתי בת 17 הייתי בטוחה שאני יודעת הכל, כמעט. לא הייתי פתוחה להקשיב, וגם אם הקשבתי גרמתי לבת /בן שיחי לסבול... התווכחתי, ציניקנתי, חתכתי; וגם אם השיחה השאירה בי חותם עמוק ואף גרמה לי לשינוי מחשבתי בת/ בן שיחי לא תמיד ידעו כי זו הייתה התוצאה. עם השנים, מאורעות החיים, תהליכים רגשיים- אישיים והתנסות מקצועית רחבה מאוד למדתי להקשיב, להתבונן, לספוג כמה שיותר וללמוד. גיליתי שאני נהנית לשוחח עם אינספור א/נשים ולהתנסות בחוויות מסוגים שונים אשר מלמדים אותי על עצמי, על העולם, ידע חדש.
גיליתי שמטעויות, אשר נעשות בדרך כלל ללא כוונת זדון, אני מצליחה להשתנות ולהפוך לאישה/ עמיתה/ מחנכת / יועצת/ מנהלת איכותית יותר. אני לא בטוחה שמי שעומד/ת מולי תמיד חווה את שרון המכילה, אמפתית, מקשיבה, מפני שאני עודני תזזיתית, חותכת (מעצם אופיי), ביקורתית (אך במשורה) ועוד.

מתוקף הבנתי ותחושותיי כלפי למידה אני מאמינה ומנסה ליישם למידה דרך התנסות, חקר ושיח ולא למידה אוטומטית. אני יודעת שילדים ובוגרים פתוחים יותר לחוויות, התקדמות, למידה ואף שינוי כאשר ישנה עשייה, שמעבר למילים של מישהו אחר. כאשר התהליכים איכותיים ומתמשכים והבסיס איתן ישנו מקום גם ללמידה והקשבה יותר פאסיביים.

בחודשים האחרונים אני מנסה ללמד כל נושא תיאורטי דרך משחק/ ניסוי/ מחקר קטן וגיליתי את ההתלהבות העצומה של ילדים ונוער לחקור, לשאול שאלות, לפתח שיח מחשבתי אך גם רגשי על מה שנעשה ולהמשיך בלמידה או בדרך של שינוי.
להלן שתי דוגמאות:
1. כחלק מפרוייקט חדש (פרטים בהמשך) לקחנו תלמידים משבעה בתי ספר לסיור בלוד וברמלה; סיור בעיר העתיקה, בשכונת הרכבת ועוד. המטרה הייתה להעלות את השאלה- מדוע יש צורך המעורבות חברתית? הנוער לא נשאר אדיש. הסיור העלה אמוציות חזקות, שליליות ברובן, והמון שאלות של עשייה חברתית ותפקידנו בהנעתה.
2. ילדים בכיתה א' לא מודעים למרחב הכללי; הם יכולים לרוץ ולהיתקל באחרים, לעשות גלגלון וליפול על מישהו, לבעוט
בכדור- או בפנים של חבר ועוד. ניתן לדבר על מרחב אישי, הגוף הפרטי ועוד, אך התנסות משולבת שיח היא הפתרון. לכן, פעם בשבוע, הכנסתי לכיתה אותה אני מחנכת שיעור תנועה וקשב. אנחנו עובדים על המון נושאים גופניים (מתיחות, גילגולים, תנוחות יוגה, נשימה,הקשבה) ובכל משימה נכנסים היבטים של מרחב והתייחסות לאחרים, תחושות, הנאה, הצלחה ועוד. בשיחת הסיכום של כל מפגש עולות תובנות של התייחסות אחרת, התארגנות, הנאה שמשפיעים על ההתנהלות הכללית  שאינה בתוך השיעור.

אני מתנסה באופן יומיומי בלמידה התנסותית יוצרת. בפוסט הבא אכתוב על מתקני שעשועים וחיזוק ילדים בהיבטים שונים.
בינתיים, זה הזמן לקפץ בשלוליות, לחפור בבוץ, לבשל תבשילים.
חורף שמח (:

יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

התחלה, או למה בלוג

המון זמן אני מסתובבת לי עם הרצון לכתוב שוב בבלוג על נושאים שמעניינים אותי, חשובים לי, ומצויים בלב העשייה היומיומית שלי, ובעיקר בכיוונים בם אני צועדת ורוצה להתפתח.
אני כותב המון זמן, מאז שאני בת שבע או שמונה. כותבת פתקים, ו-notes, סיפורים ושירים למגירות ובמחברות, מאמרים ומחשבות, עבודות, הגיגים, חומרים מקצועיים ועוד ועוד. היה לי בלוג אישי בכל תקופת שהותי בהאיטי, ובלוגים בשני אתרים מוכרים; ואז, הפסקה.
הרגשתי שאני צריכה להתמקד בכתיבה, ולא הצלחתי להגדיר לעצמי איך ולאן.
הזמן עבר, והתגבשתי, תוך כדי עשייה בתחומים שונים, והנה אני יוצאת לדרך.
בבלוג הזה אכתוב, בעיקר, על חינוך, למידה היתנסותית, עשייה חברתית, סיוע חברתי- הומניטרי- בינלאומי ופעילות גופנית.
כל הנושאים בהם אעסוק נבחנים אצלי, בשיח הפנימי והחיצוני ובעשייה דרך מושגים ופרקטיקות שונות; ביניהן: גמישות, יצירתיות, העזה, ניסיון, ביקורת, למידה ועוד.
אני מקווה שתמצאו עניין ומקור לשיח ושיתוף.

שרון.