הצעה חדשה ומרגשת, לבטח משמעותית, פורסמה השבוע בעיתונות, כחלק מה"מלחמה" (אני אוהבת טרמינולוגיה צבאית בהקשרים הגיוניים) בצפיפות בכיתות.
ההצעה, אשר גובשה, גם, על- ידי אייל רם (לשעבר ראש המכון לחינוך דמוקרטי בסימנר הקיבוצים) אשר מנהל כיום כראש מינהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, מדבר על שינוי תכנית הלימודים של סטודנטים להוראה- דחיסת הלימוידם בשנתיים ועבודה כסטאז'ר בכיתה עם מורה וותיקה בשנה השלישית.
לא אתחיל לדבר על העובדה שאין תקציב לרעיון הזה, אתמקד בארבע נקודות חשובות מהותיות, ואביא שתי שעות תומכות שפורסמו גם הן השבוע ב"הארץ".
1. הכשרת סטודנטים להוראה-
במדינה בה הכשרת הסטודנטים הינה כה דיפרנציאלית- מצטיינים, דמוקרטיים, הומניים, אומנותיים, הבעתיים וכו' הבעיה אינה טמונה במגוון החינוכי, אלא ברמות איכות שונות, לעיתים מהותיות; ובעובדה כי בתום שלוש שנים, או ארבע אם נכלול את הסטאז'- שאינו באמת סטאז' מכיוון שכמות החניכה זניחה יחסית, והמורות עומדות לבדן מול כיתה, הסטודנטיות יוצאות לשטח ללא מיומנויות חשובות לניהול כיתה, תכנון שנה, יצירת תהליכי למידה משמעותיים אמיתיים ובעיקר יכולת חשיבה ביקורתית ליצירת שינוי.
הן יוצאות מורות ולא נשות חינוך.
מהתכניות המעטות המכוונות לכך יוצאים חלק ניכר מהסטודנטים לבתי ספר מיוחדים, המתאימים יותר לכישוריהם שנלמדו באופן ייחודי (!!) ולכן לא מעשירים את רוב המערכת.
יש להעלות את הרמה, לשנות את תכנית הלימודים ולהופכה רלוונטית לאופי הילדים, לשונות הנדרשת, ליצירתיות, ולהעז לעצב אנשי חינוך בעלי אומץ. רק אם נכוון גבוה תיווצר הקדמות.
2. שתי מורות בכיתה, או כפי שכתוב בכותרת "שני מורים בכיתה"-
על מנת שחונך יחנוך את חניכו יש צורך בזמן, ולמעלה מזה, יש צורך במיומנויות חניכה ומיומנויות של train the trainer, דהיינו יכולת לקחת חניך- סטודנט, סטאז'ר, אחר, ולהובילו מנקודה א' ל-ב' תוך הצבת דרישות ויעדים ויצירת שיח רציני, מפרק ומרכיב על התהליך.
מיומנות של חניכה הינה מיומנות נלמדת, ויש א/נשים שהינם מאסטרים בחניכה ולא בכדי. אין הדבר דומה להוראה רגילה, ואין הוא יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה מלא של בית הספר- הסמינר/ אוניברסיטה- הסטודנט, מצב שדורש זמן ומשאבי פיתוח (משאבים פשוטים ברמת פיתוחם, אך קשים ליישום ברמת הבירוקרטיה וההסכמות הסין מוסדיות.
בנושא זה כתב לעניין ד"ר אריה קיזל:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2452429
3. הצפיפות בכיתות-
מטרת התכנית היא לעזור בניהול כיתה גדולה, להלן השאלות:
- לאן יתפצלו התלמידים? אין מספיק מרחבים/ כיתות בבתי הספר.
- איך הסטאז'רית תלמד? האם באותה רמה של המחנכת הרגילה?
- מיומנויות ניהול כיתה הן אבן יסוד הכרחית שאינה נלמדת בכל תכנית להכשרת מורות/ים- מתן ידע זה יפתור בעיות רבות, בין אם בכיתה של 15 ובים אם בכיתה של 40.
- הצפיפות לדעתי, היא תירוץ, היא משנית בחשיבותה לאיכות ההוראה, איכות התכנים והגמישות באיך ללמד הנובעת גם מהמבנים, גם מהידע וגם מכמות הילדים.
אך, כפי שכתב יוסי קליין, קל יותר להיתפס לכמות מאשר לאיכות:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2365062
4. שינוי, שינוי-
מערכת החינוך, הסמוכה על עמותות לתפקודה רוצה לייצר שינוי גם דרך תכניות ייחודיות,
אך נדמה ששכחו לחשוב על ההיבטים הארגוניים- חברתיים של התכניות ועל סאב- טקסטים שלהן:
- למורות אין אופקי קידום או פיתוח אינהרנטיים ידועים, ולפתע מגיעים בוגרי תכניות ייחודיות (למשל "חותם") שאמורים להיות חוד החנית ולהגיע לניהול, מה קורה עם אילו שנמצאות במערכת?
- בוגרי תכניות מצופים/ מתחייבים להישאר במערכת שנתיים ומקבלות/ים תמריצים כלכליים, מדוע מורות חדשות שעברו הסבה, על חשבונן וללא תכנית לא תקבלנה תמריצים?
אם תהיתם כמות העזיבה אחרי שלוש שנים היא גבוהה....
* מנסיוני, כבוגרת תואר בחינוך מיוחד, אינני זכאית לסיוע בהסבה, כך זה גם ב"חותם" ובתכניות אחרות, איך זה הגיוני?
לינק לפירוט על חותם- http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075
שינוי לא יוצרים מבחוץ פנימה, וודאי שלא במערכות גדולות, כל סטודנט שנה שנייה לסוציולוגיה יאמר לכן/ם זאת. יש לייצר שינוי דו- כיווני מטה- מעלה ומעלה- מטה, אם לא, הכל יישאר כסיסמאות ריקות, ובכל שנה עשרות פרויקטים ייחודיים, מרגשים ומשמעותיים יונחו לפתחנו והמערכת תיקפא או תידרדר.
תכנית משרד החינוך:
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2452984
ההצעה, אשר גובשה, גם, על- ידי אייל רם (לשעבר ראש המכון לחינוך דמוקרטי בסימנר הקיבוצים) אשר מנהל כיום כראש מינהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, מדבר על שינוי תכנית הלימודים של סטודנטים להוראה- דחיסת הלימוידם בשנתיים ועבודה כסטאז'ר בכיתה עם מורה וותיקה בשנה השלישית.
לא אתחיל לדבר על העובדה שאין תקציב לרעיון הזה, אתמקד בארבע נקודות חשובות מהותיות, ואביא שתי שעות תומכות שפורסמו גם הן השבוע ב"הארץ".
1. הכשרת סטודנטים להוראה-
במדינה בה הכשרת הסטודנטים הינה כה דיפרנציאלית- מצטיינים, דמוקרטיים, הומניים, אומנותיים, הבעתיים וכו' הבעיה אינה טמונה במגוון החינוכי, אלא ברמות איכות שונות, לעיתים מהותיות; ובעובדה כי בתום שלוש שנים, או ארבע אם נכלול את הסטאז'- שאינו באמת סטאז' מכיוון שכמות החניכה זניחה יחסית, והמורות עומדות לבדן מול כיתה, הסטודנטיות יוצאות לשטח ללא מיומנויות חשובות לניהול כיתה, תכנון שנה, יצירת תהליכי למידה משמעותיים אמיתיים ובעיקר יכולת חשיבה ביקורתית ליצירת שינוי.
הן יוצאות מורות ולא נשות חינוך.
מהתכניות המעטות המכוונות לכך יוצאים חלק ניכר מהסטודנטים לבתי ספר מיוחדים, המתאימים יותר לכישוריהם שנלמדו באופן ייחודי (!!) ולכן לא מעשירים את רוב המערכת.
יש להעלות את הרמה, לשנות את תכנית הלימודים ולהופכה רלוונטית לאופי הילדים, לשונות הנדרשת, ליצירתיות, ולהעז לעצב אנשי חינוך בעלי אומץ. רק אם נכוון גבוה תיווצר הקדמות.
2. שתי מורות בכיתה, או כפי שכתוב בכותרת "שני מורים בכיתה"-
על מנת שחונך יחנוך את חניכו יש צורך בזמן, ולמעלה מזה, יש צורך במיומנויות חניכה ומיומנויות של train the trainer, דהיינו יכולת לקחת חניך- סטודנט, סטאז'ר, אחר, ולהובילו מנקודה א' ל-ב' תוך הצבת דרישות ויעדים ויצירת שיח רציני, מפרק ומרכיב על התהליך.
מיומנות של חניכה הינה מיומנות נלמדת, ויש א/נשים שהינם מאסטרים בחניכה ולא בכדי. אין הדבר דומה להוראה רגילה, ואין הוא יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה מלא של בית הספר- הסמינר/ אוניברסיטה- הסטודנט, מצב שדורש זמן ומשאבי פיתוח (משאבים פשוטים ברמת פיתוחם, אך קשים ליישום ברמת הבירוקרטיה וההסכמות הסין מוסדיות.
בנושא זה כתב לעניין ד"ר אריה קיזל:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2452429
3. הצפיפות בכיתות-
מטרת התכנית היא לעזור בניהול כיתה גדולה, להלן השאלות:
- לאן יתפצלו התלמידים? אין מספיק מרחבים/ כיתות בבתי הספר.
- איך הסטאז'רית תלמד? האם באותה רמה של המחנכת הרגילה?
- מיומנויות ניהול כיתה הן אבן יסוד הכרחית שאינה נלמדת בכל תכנית להכשרת מורות/ים- מתן ידע זה יפתור בעיות רבות, בין אם בכיתה של 15 ובים אם בכיתה של 40.
- הצפיפות לדעתי, היא תירוץ, היא משנית בחשיבותה לאיכות ההוראה, איכות התכנים והגמישות באיך ללמד הנובעת גם מהמבנים, גם מהידע וגם מכמות הילדים.
אך, כפי שכתב יוסי קליין, קל יותר להיתפס לכמות מאשר לאיכות:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2365062
4. שינוי, שינוי-
מערכת החינוך, הסמוכה על עמותות לתפקודה רוצה לייצר שינוי גם דרך תכניות ייחודיות,
אך נדמה ששכחו לחשוב על ההיבטים הארגוניים- חברתיים של התכניות ועל סאב- טקסטים שלהן:
- למורות אין אופקי קידום או פיתוח אינהרנטיים ידועים, ולפתע מגיעים בוגרי תכניות ייחודיות (למשל "חותם") שאמורים להיות חוד החנית ולהגיע לניהול, מה קורה עם אילו שנמצאות במערכת?
- בוגרי תכניות מצופים/ מתחייבים להישאר במערכת שנתיים ומקבלות/ים תמריצים כלכליים, מדוע מורות חדשות שעברו הסבה, על חשבונן וללא תכנית לא תקבלנה תמריצים?
אם תהיתם כמות העזיבה אחרי שלוש שנים היא גבוהה....
* מנסיוני, כבוגרת תואר בחינוך מיוחד, אינני זכאית לסיוע בהסבה, כך זה גם ב"חותם" ובתכניות אחרות, איך זה הגיוני?
לינק לפירוט על חותם- http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075
שינוי לא יוצרים מבחוץ פנימה, וודאי שלא במערכות גדולות, כל סטודנט שנה שנייה לסוציולוגיה יאמר לכן/ם זאת. יש לייצר שינוי דו- כיווני מטה- מעלה ומעלה- מטה, אם לא, הכל יישאר כסיסמאות ריקות, ובכל שנה עשרות פרויקטים ייחודיים, מרגשים ומשמעותיים יונחו לפתחנו והמערכת תיקפא או תידרדר.
תכנית משרד החינוך:
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2452984
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה